מבוא היסטורי ד"ר מרגלית בזרנו

מבוא היסטוריד"ר מרגלית בזרנו

ההיסטוריה של השומר הצעיר בקובה נמשכה פחות משלושים שנה, והיא ממוקמת בין המהפכה של 1933 נגד הדיקטטורה של חררדו מצ'אדו ]Gerardo Machado[ לבין המהפכה של 1959 נגד הדיקטטורה של פולחנסיו באטיסטה]Fulgencio Batista[. במ � בוא היסטורי זה נתייחס בקצרה לגורמים שעיצבו את גורלם של היהודים בקובה באותה תקופה – שהייתה להם השפעה רבה גם על ההיסטוריה של השומר הצעיר.

מייסדי השומר הצעיר היו מהגרים מפולין וליטא, שהגיעו לקובה בזרם המהגרים של שנות העשרים של המאה הקודמת. רובם היו אנשים צעירים שסבלו ממוראות מלחמת העולם הראשונה, ותקוותם הגדולה הייתה להגר לארצות הברית. סגירת שערי ההגירה של ארצות הברית על ידי חוקי "המכסות" הביאה לקובה אלפי יהודים שקיוו להשתמש בה כקרש קפיצה, או תחנת מעבר, לגאָלדענע מעדינע. השנים הראשונות בתולדות היהודים ממזרח אירופה היו שנים של תחלופה רבה בין מהגרים נכנסים ויוצאים, שהיקשו על גיבושם של הארגונים היהודיים. יהודים שהשתייכו בארצות מוצאם לתנועה הציונית הקימו ב1924- את "ההתאחדות הציונית בקובה" ]ציוניסטישע פאראייניקונג, ]Uni.n Sionista de Cuba כארגון המשלב בתוכו את כל המפלגות הציוניות. המספר הקטן של הציונים וההגירה המתמדת לארצות הברית גרמו להחלטה לאחד את כל הציונים תחת גג אחד. כשהוקם השומר הצעיר הוא פעל במסגרת ההתאחדות הציונית.המהגרים ממזרח אירופה לא היו היהודים היחידים שהיגרו לקובה. קדמו להם יהודים צפון-אמריקנים, שהגיעו לקובה יחד עם הצבא האמריקני בתקופת הכיבוש הצבאי )1898-1902( ואנשי עסקים שהגיעו מארצות הברית לאחר העצמאות )1902(. רובם השתייכו למעמד סוציו-אקונומי גבוה מזה של המהגרים מאירופה. הם הקימו את הקהילה היהודית הראשונה ] United Hebrew Congregation[, אך רובם לא היו מעורבים בפעילות ציונית ולא הייתה להם תנועת נוער. היהודים הספרדים היגרו לקובה לפני מלחמת העולם הראשונה ובמשך שנות העשרים. רובם הגיעו מתורכיה ודיברו לדינו. חלק גדול מהם התפזר בערי הפנים וכמעט כולם החלו את דרכם כרוכלים. הספרדים היו בין מייסדי ההתאחדות הציונית שפעלה במשך מספר שנים בבניין של הקהילה הספרדית "שבת אחים". באותו בניין פעל גם בית הספר ע"ש תיאודור הרצל, שהיה משותף לקהילה הספרדית ולהתאחדות הציונית. האשכנזים לא הרגישו בנוח במסגרת משותפת עם הספרדים, וב1932- הם עברו לבית משלהם ברחוב לוז ]Luz 32. ההפרדה העדתית השתקפה גם בהתארגנות [ הציונית של הנוער: דוברי היידיש הקימו את "החלוץ" ואחר כך את "השומר הצעיר", ואילו הספרדים הקימו את "מכבי". המצב הכלכלי של יהודי קובה באותה תקופה היה קשה ביותר. רוב המהגרים ממזרח אירופה החלו את דרכם כסוחרים זעירים או כפועלים בבתי מלאכה לנעליים או להלבשה.הם עבדו בתנאי ניצול, ורבים מהם הזדהו עם המאבק המעמדי של תנועות השמאלהאנטי-ציוניות. הארגון "קולטור פאריין", שהונהג על ידי קומוניסטים, נחשב לארגון התוסס ביותר ברחוב היהודי. הפעילות הפופולארית ביותר הייתה "נשף כל נדרי" שבו לייצים כאָר )מקהלתליצנים( עשתה צחוק מן המסורת של היום הקדוש בשנה.המשבר הכלכלי העולמי הביא להתדרדרות במצבה של כל האוכלוסייה הקובנית ולאבטלה המונית. באותה תקופה נשלטה קובה על ידי חררדו מצ'אדו, שהפך את המשטר הנשיאותי לדיקטטורה. תנועות מחתרת רבות, ובראשן הסטודנטים, ניסו להפיל את ממשלתו של מצ'אדו, והוואנה הישנה ]La Habana Vieja[ – שבה התגוררו רוב היהודים – הפכה לזירה של יריות וחוסר ביטחון. ממשלת מצ'אדו לא הייתה אנטישמית ולא רדפה את היהודים בשל יהדותם, אולם יהודים קומוניסטיים נרדפו בשל פעילותם הפוליטית. חמישה יהודים נרצחו על ידי המשטרה של מצ'אדו, אחריםגורשו מן הארץ וה"קולטור פאריין" נסגר. גם יהודים שלא היו קשורים בפעילות פוליטית סבלו מחוסר ביטחון: כל התכנסות – אפילו תפילה בבית הכנסת – הייתה חשודה בעיני המשטרה, והפעילות בארגונים היהודיים או בתנועות הנוער הייתה מסוכנת. ב 1933- פרצה מהפכה שהפילה את ממשלת מצ'אדו והעלתה Shomrim

ממשלה מהפכנית בראשות רמון גראו סן מרטין ] Ram.n GrauSan Mart.n[ האידיאולוגיה של המהפכנים הייתה לאומנית רדי��קקלית, וסיסמתה הייתה "קובה בשביל הקובנים". הממשלה המהפכנית חוקקה את חוק הלאמת העבודה, שהגביל את אפשרויות העבודה של הזרים. על מנת לעקוף את ההגבלות על הלאמת העבודה, יהודים רבים הקימו קואופרטיבות, שבהן הפועלים הפכו לשותפים בבעלות. כך החל תהליך של דה-פרולטריזציה, שבהשפעתו הפועלים היהודיים עברו בהדרגה למעמד הבינוני. הממשלה המהפכנית התקיימה רק כמאה ימים. המשבר הכלכלי הקשה, קונפליקטים פנימיים ולחץ של ארצות הברית גרמו להשתלטותו של הקולונל פולחנסיו באטיסטה, שהפך לאיש החזק בפוליטיקה הקובנית. בתפקידו כרמטכ"ל )מ1934- עד 1940( הוא הצליח לבסס את שלטונו בהדרגה ולשלב את הצבא בפוליטיקה. בהתחלה הוא דיכא ביד ברזל את תנועות הפועלים, והיה חשש שהוא יאמץ שיטות פאשיסטיות. אולם בתקופת מלחמת האזרחים בספרד חלה תפנית במדיניותו: הוא החל לתמוך ברפובליקה הספרדית, הכיר בלגאליות של המפלגה הקומוניסטית והוקיע את הפאשיזם והנאציזם.באותן שנים קובה הוצפה בתעמולה אנטישמית שזרמה אליה מגרמניה הנאצית. בקובה עצמה היו מעט גרמנים, אולם משרד התעמולה של גבלס מצא תמיכה בקרב הספרדים מן המעמד הגבוה ששלטו במסחר העירוני. האנטישמיות בקרב הספרדים העשירים הושפעה ממסורת קתולית, אך בעיקר מן התחרות הכלכלית של היצרנים והסוחרים היהודיים שמכרו סחורות זולות ועוררו את התנגדותם של בתי המסחר המבוססים. בנוסף לכך, בקרב המעמד הספרדי הגבוה הייתה תמיכה רבה בכוחות הלאומנים בספרד. העיתון של חיל הים]Diario de la Marina[, שנחשב לביטאון הק��וו לוניה הספרדית, תמך בהתלהבות בפרנקו, אך גם בהיטלר ובמוסוליני, ושימש כבמה להפצת תעמולה אנטישמית, שהופנתה בעיקרנגד ההגירה של פליטים יהודיים. חוקי ההגירה של קובה הגבילו ביותר את כניסתם של הפליטים היהודים. לפי חוק הלאמת העבודה, רק ילידי קובה היו זכאים להיות מועסקים במקומות עבודה חדשים, כך שרק מהגרים שהיה להם מקור הכנסה שלא באמצעות עבודה שכירה יכלו לקבל ויזה. מי שביקש ויזה היה צריך להפקיד סכום גדול של כסף ולהשיג רישיונות ממספר משרדים – פרוצדורה שהייתה מסובכת וקשה. מצד שני, תיירים ונוסעים במעבר היו רשאים להיכנס לקובה באמצעות אישור שניתן להם על ידי מחלקת ההגירה. מנואל בניטז גונזלז ]Manuel Bentez Gonz.lez[, מנהל מחלקת ההגירה ובן . חסותו של באטיסטה, החל להפיץ בקרב היהודים שביקשו להיכנס לקובה אישורים שעל 150 דולר לאדם. היו אלה מכתבים שה��בבוטיחו לפליטים כניסה לקובה תמורת התחייבות שלא יעבדו ולאיהפכו לנטל לכלל האוכלוסייה. הג'וינט ] American Jewish JointDistribution Committee – JC[ תמך בפליטיםבמשך כל תקD��וו פת שהותם בקובה. האישורים סייעו להצלתם של יהודים שביקשו להימלט מגרמניה ואוסטריה, בעיקר בשנים 1938 ו1939-, אך הם עוררו התנגדות רבה בקרב גורמים בקובה שראו אותם כבלתי לגליים. האינטרס הגרמני באותה תקופה היה ללחוץ על היהודים להגר מן הרייך. חברת האוניות הגרמנית האפאג ] HAPAG, Hamburg Amerika Linie[ שיתפה פעולה עם הגסטאפו, שהיה מעוניין שהיהודים יעזבו את גרמניה, אך מצד שני גם רצה לפעול להפצת האנטישמיות בעולם. האישורים של בניטז סיפקו לגסטאפו את המסמכים הדרושים ליציאה מגרמניה, אולם במקביל משרד התעמולה הגרמני שלח לקובה סוכנים שהפיצו תעמולה נגד ההגירה של הפליטים היהודיים, במטרה ליצור דעת קהל עוינת לפליטים שיגיעו. התועמלן הבולט ביותר לטובת גרמניה הנאצית היה חואן פרּוהֹיאַס ]Juan Prohas[, שגם הקים ארגון שנקרא "המפלגה .הנאצית הקובנית" ].]Partido Nazi Cubano התעמולה האנטישמית גברה מאד בחודשים הראשונים של שנת 1939, לקראת מסעה של האונייה הגרמנית סנט לוּאִיס, שנועדה להראות בפני העולם כולו שגרמניה מאפשרת ליהודים לצאת, אך העולם החופשי אינו רוצה בהם. באותה תקופה התקיים מאבק פוליטי בין נשיא קובה פדריקו לארֵדו ברו ]]Federico Laredo Bru וכמה מן השרים שהתנגדו לכניסת הפליטים באמצעות האישורים של בניטז, לבין מנהל משרד ההגירה – שנהנה מחסותו של באShomrim

טיסטה. עד מאי 1939 הצליחו להיכנס לקובה כ6,000- פליטים יהודיים, אולם במאי פרסמה הממשלה חוק הגירה חדש שביטל את האפשרות להיכנס לקובה באמצעות התעודות של בניטז. חברת האוניות הגרמנית התעלמה מן החוק החדש – למרות שידעה עליו – והאונייה סנט לואיס עם 937 נוסעים יצאה במסע מתוקשר מאוד להוואנה. הגרמנים העריכו שהאונייה תתקבל בהתקפה אנטישמית, אך בסופו של דבר ממשלת קובה תקבל את הנוסעים. אולםהנשיא לארדו ברו סירב להרשות לפליטים לרדת בנמל הוואנה, בטענה שממשלת גרמניה עשתה צחוק מהחוקים של קובה. גם ארצות הברית סירבה לקבל את נוסעי האונייה, שנאלצה לחזור לאירופה. הג'וינט, שפעל בקדחתנות לעזרת הפליטים, מצא להם מקלט בצרפת, הולנד, בלגיה ואנגליה. אולם רק הפליטים שהגיעו לאנגליה ניצלו, האחרים נלכדו בידי הגרמנים לאחר הפלישה למערב אירופה – ורבים מהם ניספו במחנות השמדה. בעקבות פרשת סנט לואיס נסגרו שעריה של קובה בפני הגירת הפליטים, והיהודים מגרמניה ואוסטריה שמצאו בה מקלט היגרו בהדרגה לארצות הברית. ב1940-, לאחר בחירתו של באטיסטה לנשיאות, התחדשה מכירת האישורים על ידי המנהל החדש של משרד ההגירה, אולם בתנאים הקשים של המלחמה המחיר של כל אישור עלה עד ל2,500- דולר. כניסתם של הפליטים בזמן המל��חכחמה לא לוותה במערכה אנטישמית ולא עוררה התעניינות ציבורית. בין 5,000 ל6,000- פליטים יהודיים נכנסו לקובה באותה תקופה, מתוכם כ700- הגיעו מבלגיה והיו קשורים בעסקי היהלומים. מכיוון שמרכזי ליטוש היהלומים באירופה נכבשו על ידי גרמניה הנאצית, בעלות הברית איפשרו לפתוח מרכז לליטוש יהלומים בקובה. ממשלת קובה התירה ליהלומנים היהודים לפתוח מלטשות ולהעסיק בהם פליטים – למרות שחוק הלאמת העבודה אסר עליהם לעבוד כשכירים – בתנאי שהם ילמדו פועלים קובנים את העבודה. יהודים קובנים רבים – גם אשכנזים וגם ספרדים – מצאו עבודה במלטשות היהלומים, וכך הושפעו גם מן האידיאולוגיה הציונית של בעלי המלטשות שבאו מבלגיה. בדצמבר 1941 קובה הכריזה מלחמה על גרמניה הנאצית והצטרפה לחזית ההגנה על ההמיספרה המערבית לצד ארצות הברית. באפריל 1942 באטיסטה הודיע על איסור כניסתם של נוסעים שהגיעו מארצות תחת שליטתה של גרמניה הנאצית. כמה מאות פליטים יהודים שנמצאו על סיפונן של שתי אוניות – גינֶה ]Guin.[ וסאו תומֶה ]S.o Tom.[ לא הורשו להיכנס לקובה. בלחץ של ממשלות בריטניה וארצות הברית באטיסטה הירשה לנוסעים לרדת, אך הם נשארו עצורים במשך שמונה חודשים בטיסקֹורניָה )ה- Elis Island של קובה(. מצד שני, הפליטים שכבר היו בקובה קיבלו מבאטיסטה רשות להישאר עד סוף המלחמה.בין הפליטים ממרכז אירופה לבין היהודים הוותיקים ממזרח אירופה לא נוצרו יחסיםידידותיים. הפליטים העדיפו את חברתם שלהיהודים האמריקנים, והמזרח אירופים הרגישו שהיהודים מגרמניה ואוסטריה מתייחסים ל"אוסטיודן" מתוך תחושה של עליונות. לעומת זאת עם היהודים מבלגיה, שרובם נולדו בפולין, נוצרה קרבה רבה, והייתה להם השפעה רבה על התפתחותה של התנועה הציונית בקובה ועל ההתפתחות של השומר הצעיר. היהודים מבלגיה היו רגילים לתרום סכומים גדולים מאוד למען המגביות הלאומיות, והם העלו בצורה ניכרת את רמת התרומות של יהודי קובה לקרן היסוד ולקרן הקיימת.הנכונות של היהודים לתרום בנדיבות למען בניין ארץ ישראל הושפעה מהידיעות המדאיגות שהגיעו מאירופה, ומהדאגה לגורל בני משפחותיהם וקהילות המוצא שלהם. בדצמבר 1942, לאחר שהתקבלו ידיעות מהימנות על ההשמדה השיטתית של היהודים בידי גרמניה הנאצית, נערכה הפגנת המונים בהוואנה. קובנים לא יהודים רבים סגרו את חנויותיהם לאות הזדהות עם היהודים. אלפים מבני הקהילה צעדו עד לארמון הנשיאות, אולם באטיסטה סירב לקבל אותם בטענה שההפגנה נערכה ללא אישור. בקרב רוב הציבור בקובה הייתה אהדה כלפי היהודים ותחושת סולידריות עם קורבנות הנאצים.העמדה החיובית של הציבור הקובני כלפי היהודים מצאה ביטוי בהקמת "הוועד הקובני למען פלסטינה העובדת" ] Comit.Cubano Pro Palestina Hebra[ שבו השתתפו פוליטיקאים ואיe��ננ טלקטואלים חשובים. המלחמה המשותפת נגד הנאצים העמידה במחנה אחד את הליברלים והקומוניסטים, שתמכו בהקמתה של

מדינה יהודית בארץ ישראל. בקרב הקהילה היהודית חלה עליה גדולה בתמיכה בתנועה הציונית, וגם אנשים שהיו קרובים לשמאל האנטי-ציוני שינו בהדרגה את עמדתם האידיאולוגית. הקהילה היהודית בקובה נכבשה על ידי התנועה הציונית. בתקופת מלחמת העולם השנייה חל שינוי ניכר במצבם הכלכלי של היהודים בקובה. רבים מהם החלו לעבור לשכונות מגורים מבוססות יותר ולשלוח את ילדיהם לאוניברסיטה. זו הייתה התקופהשבה בני המהגרים שנולדו בקובה הגיעו לבגרות. למרות שהחברה הקובנית לא הפלתה אותם לרעה, הם הרגישו בנוח בתוך מסגרות חברתיות יהודיות. רבים מהם למדו בבית ספר יהודי, דוגמת "בית הספר האוטונומי במרכז היהודי בקובה", השתייכו לתנועת נוער יהודית וחיו בסביבה חברתית יהודית. הזהות הקובנית שלהם הייתה קשורה ליהדות שלהם: הם היו מעל הכול יהודים קובנים.בתקופה שבה היהודים בעולם נאבקו למען הכרה בזכותם להקמת מדינה יהודית במולדתם ההיסטורית, נשלטה קובה על ידי הממשלות הדמוקרטיות של גראו סן מרטין )1944-1948( וקרלוס פרּיוֹ סוקֹארַס Carlos Pro Socarr.s] 1948-1952(. זו הייתה [).תקופה של צמיחה כלכלית וחופש, אך גם של שחיתות רבה ואלימות פוליטית. היהודים הקובנים השתדלו לא להיות מעורבים בפוליטיקה. השחיתות הרבה במפלגת השלטון )"האותנטים"( גרמהלפרישתו של הסנטור אדוארדו צ'יבאס]Eduardo Chibas[ ולה��קק מת מפלגת "האורתודוקסים" שייצגה את המוסר וטוהר המידות. צ'יבאס היה מראשי התומכים בהקמתה של מדינה יהודית, והתנגדותו לגראו סן מרטין הייתה אחד הגורמים שהניעו את ממשלת קובה להצביע נגד החלוקה של ארץ ישראל בעצרת האו"ם של .29.11.1947

הקמת מדינת ישראל עוררה שמחה עצומה בקרב יהודי קובה וחיזקה את ביטחונם העצמי. לאחר שקובה הכירה בישראל נפתחה קונסוליה שנוהלה בידי קונסול הכבוד סנדר קפּלן, מנהיג ציוני ותיק ועורך העיתון ביידיש האַבאַנער לעבן( ] .]Vida Habanera ב1954- נקשרו יחסים דיפלומטיים בין שתי הארצות, אולם ישראל לא שלחה להוואנה שגריר, והייתה מיוצגת על ידי השגריר במקסיקו ועל ידי סנדר קפלן, שהמשיך לנהל את הנציגות הדיפלומטית הישראלית עד המהפכה של קסטרו. ההזדהות עם מדינת ישראל הפכה למאפיין הבולט ביותר של הקהילה היהודית בקובה. העיתונות היהודית עסקה בהרחבה בנעשה בישראל, אורחים מן הארץ התקבלו בכבוד רב והתחילה גם עליה בעיקר של פעילי השומר הצעיר שחיזקה את הקשרים בין יהודי קובה לבין מדינת ישראל. רפאל זילבר, אביו של יצחק זילבר, התמנה לקונסול כבוד של קובה בישראל. ההתאחדות הציוניתהמשיכה לרכז את כל הפעילות הציונית, אולם לא כל הציונים קיבלו את מרותה. מאז 1939 פעל בקובה סניף של בית"ר, והיו חילוקי דעות בין הרביזיוניסטים לבין מנהיגי ההתאחדותהציונית. בתקופת מלחמת השחרור התגייסו למח"ל )מתנדבי חוץ לארץ( יהודים ספרדים שנתמכו על ידי בית"ר. שניים מהם נהרגו על סיפון האונייה אלטלנה, והמאורע הותיר משקע עמוק בקרב הקהילה הספרדית והשפיע על יחסם למנחם בגין, שהתקבל על ידם בביקורו בקובה כ"גיבור ישראל". לאחר הקמת המדינה קמו גם תנועות נוער חדשות שהתחרו בשומר הצעיר – ובראשון הנוער הציוני.שנות החמישים היו תקופת הפריחה של יהדות קובה, למרות הזעזועים הפוליטיים שעברו על המדינה. 10- במרץ 1952 חזר פול��חבחנסיו באטיסטה לשלטון בהפיכה צבאית ללא שפיכות דמים. ההפיכה התקבלה באדישות לאחר שהציבור הקובני, שעייף מהשחיתות ומחוסר היציבות, חדל להאמין למנהיגים הפוליטיים. התייצבותו של באטיסטה נגד ברית המועצות וגינוי האנטישמיות של סטאלין התקבלו בברכה על ידי הקהילה היהודית ועל ידי מדינת ישראל. הבורגנות – ובתוכה רוב היהודים – זכרו באהדה את נשיאותו הראשונה של באטיסטה, אולם בקרב הדור הצעיר, ובמיוחד הסטודנטים באוניברסיטה החלה התארגנות מחתרתית במטרה להפיל את הדיקטטורה. במקביל החלה להתארגן תנועת "ה26- ביולי" בראשותו של פידל קסטרו, שהפכה בהדרגה לתנועה שהנהיגה את המהפכה.הפריחה של יהדות קובה התבטאה בהקמתם של בניינים ציבוריים ששירתו את הקהילה היהודית. ההתאחדות הציונית הקימה את בית העם הציוני ברחוב פּראַדו, שבו התנהלה כל הפעילות הציונית. היהודים הדתיים בנו בניין חדש לבית הכנסת "עדת ישShomrim

ראל" בהוואנה הישנה. אולם הבניין שסימל יותר מכל את הצלחתם הכלכלית של היהודים היה "הפַטרוֹנַט"]Patronato[ בשכונת וֵד�א �דוֹ]Vedado[. הבניין נבנה על ידי העשירים של הקהילה האשכ�נזית, במטרה לספק את הצרכים של הציבור היהודי במרכז קהילתי גדול ומפואר. בין הפטרונטו לבין ההתאחדות הציונית היו חילוקי דעות: הראשונים טענו שיש לדאוג בראש וראשונה לצרכים החברתיים של היהודים בקובה ולהגן על הילדים שלהם בפני התבוללות, ואילו האחרונים טענו שהמטרה החשובה ביותר היא לתמוך במדינת ישראל.הפטרונטו היה ביטוי לרצונם של היהודים להשתלב כקבוצה מכובדת בתוך החברה הקובנית, אולם במסגרת של הקהילה היהודית. היהודים באותה תקופה עוד לא השתלבו בקובה, ולמרות ששפת האם של הצעירים הייתה ספרדית ושהם הזדהו עם התרבות הקובנית ועם גיבורי ההיסטוריה שלה, הם הרגישו את עצמם קודם כל כיהודים. צעירים יהודיים רבים למדו באותה תקופה באוניברסיטה, אך רק בודדים מהם הצטרפו לתנועות המחתרת נגד באטיסטה. הדעה הכללית הייתה ש"הפולנים )היהודים( לא מתערבים" ) los .)polacos no se meten

לקראת סוף שנות החמישים המצב הפוליטי והביטחוני בקובה הפך בלתי נסבל, וכולם קיוו לנפילתו של באטיסטה. עם ניצחונו של פידל קסטרו, גם היהודים היו שותפים להתלהבות הכללית, אך ההלאמה של העסקים הפרטיים והמעבר לשלטון קומוניסטי גרמו לאכזבה כללית. רוב היהודים עזבו בהדרגה את קובה, כשהריכוז הגדול ביותר נוצר במיאמי. ממשלת קסטרו התייחסה בשלילה למהגרים שכונו "תולעים" gusanos[[, אולם היהודים שהחליטו לעלות לארץ זכו ליחס חיובי. היחסים בין הממשלה המהפכנית לבין מדינת ישראל היו טובים בתקופה הראשונה, וקובה ראתה את הקיבוצים כמודל שניתן ללמוד ממנו. הממשלה איפשרה לשלושה מטוסי צ'רטר שנחכרו מחברת הטיסה הקובנית Cubana de Aviaci.n[[ להביא עולים לארץ, בעוד שההגירה לארצות הברית הייתה מלאת קשיים. חלק ניכר מן העולים לישראל היו חברי השומר הצעיר שהצטרפו לקיבוצים – אולם הם היו מיעוט קטן בקרב היהודים הקובנים שעזבו את קובה. הרוב הגדול של יהודי קובה, כולל כל המנהיגים הציוניים, התיישבו במיאמי וניסו להמשיך שם את החיים הקהילתיים במסגרת יהודית-קובנית. היציאה ההמונית של היהודים מקובה גרמה לירידה דמוגרפית תלולה במספר חברי הארגונים היהודיים ולשקיעה הדרגתית של החיים היהודיים. מיד לאחר המהפכה התהדקו היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לקובה, אך פנייתה של ממשלת קסטרו לגוש הקומוניסטי והידוק הקשרים עם העולם הערבי גרמו להתדרדרות ביחסים בין ישראל לקובה, עד לניתוק הסופי על ידי קסטרו ב1973-. למרות שההתאחדות הציונית המשיכה להתקיים עד 1978, לא היו בקובה תנאים לפעילותציונית. היהודים הקובנים שיצאו לגלות שנייה שומרים בלבם זיכרונות יפים מגן העדן הקובני של התקופה שלפני המהפכה. שנות הארבעים והחמישים היו תקופה של חיים יהודיים תוססים, של עליה ברמת החיים, של אופטימיות רבה הן לגבי העתיד בקובה והן לגבי העתיד של מדינת ישראל. אלה היו שנים של בניית הזהות היהודית- קובנית, שבה מצד אחד השתלבו בחיי הארץ וסיגלו את המנהגים והמנטאליות שלה, אך מצד שני הרגישו שייכות ליהדות ולמדינת ישראל. הפעילות במסגרת השומר הצעיר שיקפה את השייכות הכפולה הזאת, והיא המשיכה ללוות את חניכי התנועה שנים רבותלאחר שעזבו את קובה.אני רוצה לברך את אירנה סטוליאר על עבודתה הנאה בכתיבת הספר על השומר הצעיר בקובה, העוקב אחר התפתחותה של התנועה במשך שלושים שנות פעילותה, מחייה את הלבטים האידיאולוגיים והחוויות החברתיות, מספר את זיכרונותיהם של החניכים ומלווה בקטעי ארכיון רבים המביאים את דבריהם של חברי התנועה מפיהם.