La historia de Hashomer Hatzair en Cuba abarca menos de treinta años y se ubica entre la revolución de 1933 contra la dictadura de Gerardo Machado y la revolución de 1959 contra la dictadura de Fulgencio Batista. En ese lapso también tuvieron lugar los dos acontecimientos más importantes en la historia del pueblo judío en el siglo XX: la Shoá y la creación del Estado de Israel. La historia de Hashomer Hatzair refleja la reacción de los judíos en Cuba ante la realidad circundante. En esta introducción histórica haremos una breve referencia a los factores que plasmaron el destino de los judíos en Cuba en aquella época y que ejercieron una gran influencia sobre la historia de dicho movimiento juvenil.
Los fundadores de Hashomer Hatzair eran inmigrantes de Polonia y Lituania, que habían padecido los horrores de la Primera Guerra Mundial y que albergaban grandes esperanzas de emigrar a los Estados Unidos. El cierre de la inmigración a este país por la política de cuotas llevó a Cuba a miles de judíos que confiaban en aprovecharla como trampolín o estación de paso a Di Goldene Medine (el país
dorado). Los primeros años en la historia de los judíos de Europa del Este en la isla fueron tiempos de gran recambio entre los inmigrantes que llegaban y los que partían, y este hecho dificultó la consolidación de las instituciones judías. Los judíos que habían pertenecido al
Movimiento Sionista en sus países de origen crearon en 1924 la Tzionistishe Fareinikung (Unión Sionista de Cuba), una organización que albergaba en su seno a todos los partidos sionistas. El número reducido de sionistas y la constante emigración a los Estados Unidos llevaron a la decisión de unificar a todos los sionistas bajo un mismo techo. Desde su creación, Hashomer Hatzair funcionó en el marco
de la Unión Sionista.
Los inmigrantes de Europa del Este no eran los únicos judíos que habían llegado a Cuba; les habían precedido judíos norteamericanos que llegaron a la isla con el ejército norteamericano en tiempos de la ocupación militar (1898-1902) y hombres de negocios que llegaron
de los Estados Unidos después de la independencia cubana (1902). La mayoría pertenecía a una clase socioeconómica más alta que la de los judíos provenientes de Europa. Estos inmigrantes crearon la primera comunidad judía, la United Hebrew Congregation, pero en su mayoría no estaban involucrados en la actividad sionista y no tenían ningún movimiento juvenil.
Los judíos sefardíes inmigraron a Cuba antes de la Primera Guerra Mundial y durante la década de 1920. La mayoría provenía de Turquía y hablaba ladino, una gran parte se dispersó por las ciudades del interior y en los comienzos casi todos se dedicaron a la venta ambulante.
Los sefardíes se contaron entre los fundadores de la Unión Sionista, que durante algunos años funcionó en la sede de la comunidad sefardí Chevet Ahim. En ese mismo edificio funcionaba también la escuela Teodoro Herzl, una institución conjunta de la
comunidad sefardí y la Unión Sionista. Los asquenazíes no se sentían cómodos en ese marco compartido y en 1932 pasaron a una sede propia en la calle Luz 32. La separación étnica se puso también de manifiesto en la organización sionista de los jóvenes: quienes hablaban ídish crearon Hejalutz y posteriormente Hashomer Hatzair, mientras que los sefardíes crearon Macabi.
La situación económica de los judíos en Cuba en aquellos años era sumamente precaria. La mayor parte de los inmigrantes de Europa del Este dieron sus primeros pasos como pequeños comerciantes u obreros en talleres de calzado o de confección. Trabajaban en condiciones
de explotación y muchos de ellos se identificaban con la lucha de clases de los movimientos de izquierda antisionistas. El Kultur Farein, una organización liderada por los comunistas, era considerada la instancia más pujante en la calle judía y su actividad más popular era “la
velada de Kol Nidrei”, en la cual el leitizm jor (coro de payasos) se burlaba de la tradición del día más sagrado del año.
La crisis económica mundial deterioró la situación general de la población cubana y produjo un desempleo masivo. En aquella época
Cuba estaba gobernada por Gerardo Machado, que convirtió el régimen presidencial en una dictadura. Muchos movimientos clandestinos, el más destacado de los cuales fue el de estudiantes universitarios, trataron de derrocar al gobierno y La Habana Vieja, en donde vivía la mayor parte de los judíos, se convirtió en escenario de tiroteos y zona de gran inseguridad. El gobierno de Machado no era antisemita y
no perseguía a los judíos por su condición de tales, pero los judíos comunistas fueron perseguidos por sus actividades políticas. Cinco judíos fueron asesinados por la policía de Machado, otros fueron expulsados del país y el Kultur Farein fue clausurado. También los judíos no relacionados con el activismo político padecían la inseguridad: cualquier reunión, incluidos los rezos en la sinagoga, despertaba
las sospechas de la policía y la actividad de las instituciones o movimientos juveniles judíos era peligrosa.
En 1933 estalló una revolución que derrocó a Machado e impuso un gobierno revolucionario encabezado por Ramón Grau San Martín. El lema de la revolución, que abogaba por una ideología nacionalista radical, era “Cuba para los cubanos”. El gobierno promulgó la Ley de Nacionalización del Trabajo, que restringía las posibilidades laborales de los extranjeros. Para eludir esas limitaciones, muchos
judíos crearon cooperativas en las cuales los obreros se convertían en socios propietarios. Así se inició un proceso de desproletarización, gracias al cual los obreros judíos ascendieron gradualmente a la clase me
El gobierno revolucionario se sostuvo solo unos cien días.
למה עלתה קבוצת הנערות והנערים הקובנים ללא הוריהם?
ראשית כל חשוב לזכור שהשינויים הפוליטיים שפקדו את קובה השפיעו השפעה ישירה על הקהילה היהודית בכלל ועל השומר הצעיר בפרט. מן הראוי לציין תהליך שהתפתח במרוצת השנים לא רק בקובה, אלא בעולם היהודי כולו:
כתוצאה משינויים פנימיים וחיצוניים שהשפיעו על כל תנועות הנוער בתפוצות, הלכה העמדה המקורית הנחושה להימנע ממעורבות באירועים המקומיים והתמנתה.
שנות הדיקטטורה הקשות בקובה לא פסחו על השומר הצעיר והערימו מכשולים רבים לפעולתה הסדירה; סופו המיוחל של השלטון המושחת והאכזרי של בטיסטה עורר תקוות רבות בחברה הקובנית כולה, והתנועה השתלבה באופטימיות הכללית
באופן טבעי ואף שיתפה פעולה במיזמים שונים, כפי שצוין כבר.
כך היה בחודשים הראשונים של המשטר החדש, עד שהתהליכים הפנים-קהילתיים שהתחילו להתפתח בתקופה ההיא השפיעו גם עליה.
התנועה, נאמנה תמיד לעקרונותיה ולדרכה, המשיכה לנהל את הפעילות השוטפת שלה, אם לא באותו המרץ שאפיין אותה בשנים הקודמות אך בוודאי באותה ההתלהבות.
זאת ועוד: למרות הקשיים, התמידה התנועה לא רק בעשייתה
הנמרצת אלא גם בהשתתפותה הפעילה בחיים הקהילתיים
במובנם הרחב. אין הוכחה טובה יותר לכך ממה שקרה לקראת
סוף שנת 1960 : בדצמבר באותה השנה אמור היה להתכנס בארץ
הקונגרס הציוני ה 25- , והקהילה היהודית באי פתחה במסע
בחירות כדי לקבוע מי ייצג אותה בקונגרס. בדומה למה שקרה
בשנים קודמות, הייתה השומר הצעיר מעורבת במסע הבחירות –
החל מיציאה לרחובות העיר לבושים בתלבושת התנועה כדי לגייס
אנשים למפעל החברות של ההסתדרות הציונית )"מכירת השקל"(
וכלה בביקורים בבתים, בחנויות ובמשרדים כדי לשכנע את חברי
הקהילה להצביע בעד המועמד שלהם – והעבודה המשותפת של
הצעירים ומדריכיהם הצליחה להבטיח את בחירתו של המועמד
שלה שמואל זיסהולץ )אביה של בתיה, שומרת לשעבר שהייתה
כבר בארץ(. תוצאות ההצבעה נמסרו להנהגה העליונה בדו"ח
מפורט מה 8- בנובמבר 1960 :
הקונגרס הציוני העשרים וחמש: בנוגע לנושא הזה, אנחנו
יכולים לספר לכם שהעבודה העיקרית הוטלה על החברים
בגדוד ניר-עוז ויצחק צ'רבוני, הבוגר היחידי הנמצא כאן ופועל
איתנו, שעזר להם... כל העשייה הקשורה לבחירות, לתעמולה
וכד' נפלה על כתפיו של גדוד ניר-עוז. למרות חוסר הניסיון
של החברים בעבודה מעין זו – ראשית כל בעקבות הזמן
הקצר שחלף מאז הצטרפותם לתנועה, ושנית בעקבות גילם
הצעיר – הם הצליחו להוביל את המועמדים של מפ"ם למקום
הראשון, עם 215 קולות, לעומת 175 קולות בעד מפא"י,
173 קולות בעד חרות ו 135- קולות בעד הציוניים הכלליים
והפרוגרסיביים ]המפלגה הליבראלית[...
יצחק צ'רבוני, המדריך של אז, זוכר עד היום בסיפוק ובגאווה
את הבשלות האידיאולוגית והפעלתנות יוצאת הדופן של הנערים
ההם, שהפגינו בגרות לא אופיינית לגילם ותרמו תרומה משמעותית
להצלחתה של מפ"ם בבחירות הקהילתיות, למרות הסתייגותו של
השליח של אז לגבי התנהלותו של המבצע. ללא ספק הייתה זאת
הצלחה כפולה ומכופלת, לא רק לאור הנסיבות שהוזכרו בדו"ח
אלא גם בגלל המצב הקשה ששרר בימים ההם. כמו כן, ראוי לציין
כי המאמצים שהושקעו במפעל זה – שדרשו התייחסות ישירה
למציאות במדינת ישראל – לא העלימו עין, בלשון המעטה, ממה
שקרה בקובה בתקופה ההיא, כפי שהוסבר בהמשך באותו דו"ח:
המבצע "מאה ועשרים חניכים עד חנוכה" המשיך להתפתח,
אבל ברגעים אלה קשה לצפות מה יהיה, מפני שמספר
המשפחות המהגרות לארצות הברית הולך וגדל מיום ליום,
ומובן מאליו שאיתן עוזב אותנו מספר רב של חניכים. אנחנו
מקווים שניסן ]השליח הישראלי בקובה[ מעדכן אתכם על
מצב כאן. אף על פי כן, הפעילות בקן מתנהלת כרגיל, אם כי
מוסר העבודה ירוד במקצת בקרב הקבוצות ובין החניכים; הם
מבינים שכל המשפחות היהודיות יעזבו את קובה, במוקדם
או במאוחר...
ימים אחדים לאחר מכן נערך אירוע קהילתי ביוזמתה של ההתאחדות הציונית, שהזמינה את כל תנועות הנוער לקחת
חלק בו. הנושא לדיון – "ההווה והעתיד של הנוער שלנו בקובה" – התייחס ישירות לענייני השעה, והמארגנים ביקשו מכל תנועה להכין הרצאה ולפרט בה את עמדותיה ודעותיה בנדון. השומר הצעיר הציגה סקירה קצרה על תולדות עם ישראל והבהירה את עמדותיה בצורה ברורה, מדויקת וחד-משמעית. כל מי שהיה נוכח באירוע ההוא זוכר עד היום את הנאום המכונן והנלהב, שהוקרא שוב ושוב במפגשים שונים שהתקיימו שנים רבות לאחר מכן:
פתרונה של השאלה היהודית אפשרי בצורה אחת בלבד:
העלייה לארץ. כל התפיסות האחרות הן אוטופיה ותו לא.
ביישוב שלנו בקובה תקפים אותם הכללים הפועלים גם
בתפוצות היהודיות האחרות, הווה אומר שמתוך נסיבות
היסטוריות מסוימות החוזרות כעת על עצמן, לא ניתן לפתח
בגלות חיים אורגניים ובני-קיימא...
על הנוער היהודי בקובה ללכת בעקבות הקו המנחה שהתווה
ד"ר תיאודור הרצל, מייסדה של התנועה הציונית הפוליטית
המודרנית,
נראה היה שהצעירים ההם לא הסתפקו בהצהרת כוונות, חשובה ככל שתהיה, אלא שהלכו בעקבות עצתו של שמאי: "דבר מעט ועשה הרבה" )פרקי אבות א' 15 (. על כן, המסקנה הייתה, כצפוי, קריאה נרגשת:
...אנחנו מציעים לנוער היהודי בקובה להתארגן לעלייה. הנוער חייב לעמוד בחזית הפתרון לשאלה היהודית. אסור לנו לחלום על שינוי במצבו של היישוב היהודי בקובה. אל נא נחפש פתרונות אחרים, לא בהתבוללות ולא בהגירה למדינה אחרת מלבד ישראל; פירושה של האופציה הראשונה התאבדות לאומית, והשנייה מהווה פתרון רגעי בלבד. הבה נתאחד בדרכנו לארץ, הבה נהיה החלוצים ההולכים בראש הקהילה שלנו, הבה נחזור על האפוס של בוני המדינה. זיכרו נא שהעלייה היא לא רק חובה אישית, אלא גם צו היסטורי!
התנועה המשיכה לפעול גם לאחר הערב הגורלי ההוא, אך הירידה במספר החניכים הלכה וגדלה. כפי שצוין בדו"ח, מסיבת החנוכה נערכה כנהוג וכללה מחזה, מוסיקה, משחקים וריקודי עם, אך במקום 120 המשתתפים שדובר עליהם, נכחו בה 30 איש בלבד. למרות זאת, כולם הסכימו ש"מבחינה טכנית, המסיבה נחלה הצלחה רבה".
העלון האחרון
הירידה הדרמטית במספר החניכים נבעה, בעיקרו של דבר,
מהחלטתן של משפחות רבות להגר מקובה ולחפש אופקים חדשים
מעבר לים הקריבי. החלטה זאת באה בעקבות השינויים הפוליטיים
והכלכליים שהתחוללו לאחר החלפת השלטון, ובראשם הלאמת
מפעלים, חנויות ומוסדות שונים. האירועים באו זה אחר זה בקצב
מואץ, ובתחילת 1961 נפלה ההחלטה: הגרעין יממש את עלייתו
בהקדם האפשרי. ואכן, הם התכוננו לעלות לקיבוץ יחיעם – קיבוץ
יחסית חדש )הוקם ב 1946- ( בגליל המערבי, קרוב לנהרייה – בצורה
מאורגנת וללא משפחותיהם.
עלייתם הייתה חלק מתוכנית שהוכנה בקפידה לא רק למענם,
אלא בשביל תנועות הנוער האחרות שפעלו באי ובעצם לקהילה
נראה היה שהצעירים ההם לא הסתפקו בהצהרת כוונות, חשובה
ככל שתהיה, אלא שהלכו בעקבות עצתו של שמאי: "דבר מעט
ועשה הרבה" )פרקי אבות א' 15 (. על כן, המסקנה הייתה, כצפוי,
קריאה נרגשת:
...אנחנו מציעים לנוער היהודי בקובה להתארגן לעלייה.
הנוער חייב לעמוד בחזית הפתרון לשאלה היהודית. אסור
לנו לחלום על שינוי במצבו של היישוב היהודי בקובה. אל נא
נחפש פתרונות אחרים, לא בהתבוללות ולא בהגירה למדינה
אחרת מלבד ישראל; פירושה של האופציה הראשונה
התאבדות לאומית, והשנייה מהווה פתרון רגעי בלבד. הבה
נתאחד בדרכנו לארץ, הבה נהיה החלוצים ההולכים בראש
הקהילה שלנו, הבה נחזור על האפוס של בוני המדינה.
זיכרו נא שהעלייה היא לא רק חובה אישית, אלא גם צו היסטורי!
התנועה המשיכה לפעול גם לאחר הערב הגורלי ההוא, אך
הירידה במספר החניכים הלכה וגדלה. כפי שצוין בדו"ח, מסיבת
החנוכה נערכה כנהוג וכללה מחזה, מוסיקה, משחקים וריקודי
עם, אך במקום 120 המשתתפים שדובר עליהם, נכחו בה 30 איש
בלבד. למרות זאת, כולם הסכימו ש"מבחינה טכנית, המסיבה
נחלה הצלחה כולה, אם כי מן הראוי לציין שהשומר הצעיר תפסה בה מקום בולט
עלייתם הייתה חלק מתוכנית שהוכנה בקפידה לא רק למענם,
אלא בשביל תנועות הנוער האחרות שפעלו באי ובעצם לקהילה
כולה, אם כי מן הראוי לציין שהשומר הצעיר תפסה במיוחד.
למרות הנסיבות הדרמטיות ובקורטוב של הומור, ניתן
לכנות אותה "מבצע הכבשים הציוניות".
הגורמים בארץ עודכנו לעתים קרובות לגבי המצב בקובה
והקשיים שפקדו את הקהילה היהודית בכלל ואת תנועות הנוער
בפרט. מקורות המידע היו שונים: הגרעין שעלה לפני תקופה קצרה
והשתלב בקיבוץ געתון שמר על קשר עם התנועה בקובה ודיווח
על הנעשה בהוואנה; גם שלושת הצעירים שלמדו במכון למדריכי
חוץ לארץ שמרו על קשר שוטף עם משפחותיהם שעדיין שהו
באי. מפרספקטיבה אחרת, נחום שרון וניסן יואלי – שני השליחים
הישראליים שפעלו אז בקובה – שלחו דו"חות תכופים לארץ, תארו
את המתרחש, דרשו תשובות מיידיות וביקשו הנחיות ברורות.
מצדו, משרד החוץ הישראלי החליט שיואל בר-רומי – דיפלומט
שבתקופה ההיא שירת בשגרירות ישראל בבואנוס איירס – ייסע
לקובה ויחנוך את הצירות הישראלית בהוואנה. בזמן שהותו שם,
יצר בר-רומי קשר עם הקהילה היהודית, בחן את המצב לעומקו
וחיבר דו"חות מפורטים שנשלחו לירושלים לעתים קצובות. גם
במקרה הזה הייתה מעורבות ישירה של התנועה: עד עלייתו ארצה,
הדפיס חיים חייט במכונת כתיבה את הדו"חות הנ"ל.
מן הראוי לציין שהגורמים הישראליים לא מיהרו להסכים עם העלייה הקבוצתית הממשמשת ובאה וגם לא עם סגירת הקן בהוואנה. סוגיה זאת הפכה לנושא המרכזי בהרבה פגישות ודיונים, עד שבסופו של דבר התקיימה ישיבה שבה השתתפו נציגי הקיבוץ הארצי, המחלקה החברתית, ההנהגה העליונה וגם חיים חייט, מפעילי התנועה בקובה שעלה לא מזמן לקיבוץ געתון. וכך, בדחיפות הנדרשת לאור הנסיבות ומתוך חילופי רעיונות רבים, דאגה כנה ומאמצים משותפים נהגתה תוכנית "סימפונית", בדומה לתזמורת שבה כל כלי מבצע את חלקו וכולם יחד מצליחים ליצור אפקט משותף, מתואם והרמוני.
ממשלת ישראל הציעה לממשלת קובה – באמצעותם של משרד
החוץ ומשרד החקלאות –ייעוץ חקלאי ותרומה של 160 כבשים
שגודלו בקיבוצים והצטיינו בכמות החלב שהניבו )כפי שצוין בפרק
הקודם, הביע השלטון החדש בקובה עניין רב בקיבוצים והעריך את
הישגיה של מדינת ישראל בתחום החקלאות(. מצדה, הממשלה
בהוואנה העמידה לרשותה של ישראל מטוסים של חברת התעופה
הקובנית שהמריאו לארץ עם קבוצות של עולים חדשים וחזרו
לקובה עם הכבשים. יצחק זילבר – מנהיג פעיל של השומר הצעיר
באי שעלה עם הגרעין הראשון – טס לקובה עם הכבשים ושהה באי
חודשים אחדים, עד המראתו של המטוס האחרון.
התוכנית כללה ארבע טיסות: הראשונה המריאה מקובה בינואר
1961 , השנייה חודש אחריה והשלישית ביולי באותה השנה; הטיסה
הרביעית לא יצאה אל הפועל. השומרים הצעירים עלו בטיסה
השנייה, כפי שמשתמע מהמכתב האחרון )בספרדית( ששלחו
לארץ ב 2- בפברואר 1961 :
בנוגע לגורלה של התנועה, יחד עם ניסן ]שליח התנועה[
החלטנו להמשיך בפעילות עד עלייתו של החבר האחרון
מתוך השבעה שנותרנו כאן, הואיל ששניים נמצאים כבר
בהכשרה בניו ג'רזיי. ניסן יכתוב לכם בפירוט, ובעברית, על
העלייה שלנו. הדבר היחידי הידוע לנו הוא שתאריך הטיסה
שלנו הוא בין ה 20- ל 22- בפברואר".
המכתב פירט גם את שמות החברים בגדוד ניר-עוז העומדיםלעלות:
יעל בלקובסקי, אהרון ברום, שמואל דובלמן, יצחק דוצ'נר,
דב קרביקס, רודולפו רובינשטיין, שושנה רובינשטיין, חיים שומכר
ואלכסנדר אקסלרוט )שהחלים ממחלת שיתוק ילדים וטס חודשים
אחדים אחרי חבריו(; חיים ברום, יוסי דבסה )דביר( וחורחה
קירשנפלד )יחזקאל קורן( שהיו כבר בישראל במכון למדריכי חוץ
לארץ, ואנה דבסה שעלתה באמצעות עליית הנוער.
תובנותיו של אהרון ברום שצוטטו בפרק הראשון מטיבות לסכם את הפרש הכולה:
"בשנה האחרונה, כשאנחנו ניהלנו את התנועה, היינו
בני 15 ו 16- בלבד... התבגרנו בין רגע, פשוטו כמשמעו".
אחרי עלייתה של קבוצה זאת חדלה התנועה להתקיים.
הפסקת הפעילות לא נבעה מאיסור ממשלתי או מצו סגירה כלשהו, אלא מעזיבתם ההדרגתית של חבריה – הבוגרים, המדריכים והחניכים כאחד. על אלכס – שנאלץ לדחות את עלייתו בגלל בעיות בריאותיות – הופקדה השמירה על הקן והמטלה הסמלית והקשה מכול לנעול את הבית ו"להחזיר את המפתחות".
כך הגיעה לקצה נוכחותה של השומר הצעיר באי המוגדר כפנינת האנטילים:
שלושה עשורים אינטנסיביים, פוריים וחיוניים שהפכו לציון דרך משמעותי בתולדות הקהילה היהודית בקובה ושהותירו חותם בל-יימחק בכל מי שנטל חלק בחיי התנועה, ובכל מי שהתנועה הפכה לחלק מהותי מחייו.
פעילות התנועה הופסקה, אבל בהוואנה נותרו עדיין כמה אלפי יהודים ושני שליחים מהארץ שהמשיכו למלא את תפקידם המקצועי. שלושה מסמכים קצרים מעידים על הזמנים הקשים ההם:
באפריל 1961 קיבל ניסן יואלי מכתב מהארץ ובו מספר הבהרות והנחיות:
ניסן היקר: אתמול שלחנו לנחום שרון את המברק הבא:
"זילבר מתכונן לטיסה. תבטיחו מקום במטוס. תשלחו אישור".
זה אומר שיצחק זילבר שוחרר על ידי קיבוצו לשליחות קצרה
)חודשיים-שלושה(, ואני מקווה שעד המראתו של המטוס
בחזרה לקובה ביום ה 23- באפריל, המסמכים יהיו ברשותו
)דרכון ישראלי ומקום בטיסה, מובטח על ידכם(. הזהירו אותנו
שיש להבטיח את המקום בטיסה מראש ובקובה ועל כן
נשלח המברק ]ההדגשות במקור, א.ס.[.
חודשיים לאחר מכן עדכן נחום שרון את ההנהגה העליונה:
בנוגע ליישוב נכון להיום, אנחנו מעריכים שיותר ממחצית
היהודים יצאו מקובה... הוואנה היהודית הפכה לעיירה קטנה...
למרבה ההפתעה, כל הארגונים הקהילתיים ממשיכים
להתקיים, אך כמעט ולא ניתן לראות צעירים. ההורים עדיין
פה אבל הילדים נמצאים כבר מעבר לים. תהליך זה נמשך
יום אחר יום ובכל מטוס שממריא ניתן למצוא יהודים...
חודש אחד לאחר מכן, עדכן יצחק זילבר את ההנהגה העליונה על
המצב בקובה ועל תום שליחותו באי:
לפני ימים אחדים הגיעה לארץ קבוצת עולים מקובה.
עלייה זאת אינה משקפת את כל התזוזות; על-פי הערכות
מבוססות, בשנתיים האחרונות יצאו מקובה כ 5,000- יהודים,
10% מתוכם לארץ. האחוזים משתנים מזמן לזמן, ובתקופה
האחרונה הם עלו באופן ניכר... אני עומד לחזור בטיסה
הקרובה. תוך סיבות אישיות, משפחתיות ואחרות, הביקור
שלי מגיע לקצו; למרות זאת, אני משוכנע שיש להמשיך
במה שהתחלתי.
תקופה שלמה הסתיימה, אך הפרשה כולה לא נעלמה מהאופק;
האידיאלים והערכים שהתנועה הקנתה לחניכיה המשיכו לתת את
אותותיהם, כבר לא על חופי הים הקריבי אלא ליד הים התיכון או
במחוזות אחרים.
כנהוג בכל האירועים ואכן, שנה אחת לאחר מכן התקיים בקיבוץ יחיעם אירוע חגיגי ורב
משתתפים שבו נמסרו לבוגרים הסיכות עם סמל התנועה. באותה ההזדמנות נחגג גם יום השנה הראשון לעליית הגרעין הקובני, שהשתלב בחברת הנוער של הקיבוץ. אם כי נכון שחברת הנוער כללה גם צעירים שהגיעו ממדינות שונות באמריקה הלטינית
)אורוגוואי, ארגנטינה, ברזיל ואחרות(, הקבוצה הקובנית הייתה
הגדולה מכולן. של תנועת הנוער, נוסף למפקד האופייני
הוצגה גם תוכנית אומנותית שכללה מחזה, ריקודי עם, מקהלה,
סרט, תערוכה על התנועה בקובה ו... קרנבל בסגנון קריבי!
במעמד ההוא ניתן להבחין גם בקונטרפונקט מעניין בין
זוויות הראיה השונות: זאת של העולים החדשים מחד וזאת של
ותיקי הקיבוץ מאידך. בדרך כלשהי, הבדלים אלה מצביעים על
האינטראקציה לא רק בין שתי הקבוצות, אלא בעיקר בין שתי
תפיסות עולם ושני ניסיונות חיים שונים. בהתייחסותם לטקס
קבלת הסיכות, ביטאו הצעירים הקובנים את רגשותיהם ואת
אמונותיהם בטון חגיגי אך רציני:
...החלוצים מקובה הנמצאים בקיבוצים היו תמיד דוגמה
ומופת בשבילנו... אנחנו, קבוצת ניר-עוז, היינו האחרונים
שהגשימו – וכנראה, שיגשימו – את העלייה מקובה; על
כן, קבלתן של סיכות הבוגרים לובשת משמעות מיוחדת
בשבילנו... אנחנו רוצים שחברי הקיבוץ יידעו שההשלמה
שקיבלתם תדע להתמיד בדרככם, שהיא גם דרכנו )
איסי דוצ'נר(.
הלכה למעשה, הפכה השומר הצעיר בקובה לתנועה
שהוכיחה מעבר לכל ספק שדרכנו החינוכית היא הטובה
ביותר" )חיים ברום(.
גם הוותיקים, מצדם, נדבקו ברוח העליזה והמבודחת של הצעירים
מהאי הקריבי; הוכחה לכך מצאנו בהתייחסותם אל החיבה לאורז
הפותחת את הפרק, והערה נוספת בנוגע למגע שנוצר בין שני
עולמות שונים:
במפגש הראשון בין יחיעם לבין אינדיאנים אמיתיים, גילינו
לפתע מה יש בצדו השני של כדור הארץ.
ללא צל של ספק, קבלת הפנים בקיבוץ הייתה חמה ונדיבה, אבל
המארחים טרם הפנימו את מהותו ומשמעותו של השוני התרבותי...
סיפורה של השומר הצעיר בקובה מסתיים, בדומה לקונצרטים
הטובים, כשהתזמורת כולה עולה לפסגה. כשהקרשנדו מגיע
לשיאו, כשכל הכלים מאחדים את קולותיהם ועוצמת הצלילים
גוברת, המוסיקה מהדהדת לא רק באוזנינו, אלא שהיא נוגעת גם
בנימי הנפש הפנימיים ביותר.
החל מהמוסקטרים הראשונים ועד גדוד ניר-עוז, מהים הקריבי
עד הים התיכון והלאה ממנו, זהו סיפורם של כל הצעירים שעברו
דרך התנועה, הפנימו את חזונה, שיתפו פעולה עם הארגונים
הקהילתיים וגם התווכחו איתם, ומעל הכול, שמרו על העקרונות
שרכשו בשנות הנעורים שלהם, אותם העקרונות והערכים
שעוצבו ב"דברות השומר" שהיו חלק בלתי נפרד מתעודת הזהות
התנועתית שאישרה את ההשתייכות לשומר הצעיר:
1. השומר הוא איש ישר ועומד על מילתו.
2. השומר הוא חלוץ השחרור הלאומי והחברתי של עמו
ומולדתו.
3. השומר הוא איש עבודה ומגשים את עצמו בקיבוץ
השומרי.
4. השומר הוא איש מגשים הלוחם לשוויון, שלום ואחוות
עמים.
5. השומר הוא אח לחברה השומרית וסר למשמעת
מדריכיה.
6. השומר הוא פעיל בחברה ומקיים יחסי רעות עם חבריו.
7. השומר הוא חובב טבע, לומד להכירו ומושרש בנוף
מולדתו.
8. השומר הוא אמיץ, עצמאי ומלא חדוות נעורים.
9. השומר מחשל את אופיו וחותר לשלמות רוחנית וגופנית.
10 . השומר הוא ישר וטהור במחשבותיו, יוצר ומגשים
אורח חיים חלוצי )אינו מעשן, אינו שותה אלכוהול ושומר על
הטוהר המיני(.
יושרה, ידידות, אחווה, עצמאות, חדווה, חריצות... מה טובים היו
יכולים להיות חיינו בעולם המתנהל הלכה למעשה על-פי עקרונות
אלה!
Commentaires